לפני שמתקלקלות לי המחשבות

רוצה לומר לך כמה אני אוהב אותך, וכמה את יפה, הכנתי לך אוכל, יש לנו ילדים, אפילו דירה בשכירות עם חוזה לעוד שנה. אך כנראה חסר משהו... אחרת לא הייתי כותב.

חסר לי להגיד לך כמה טוב יש לי איתך. מי יודע כמה הלב שלך אוהב אותי, מי יידע כמה מאמצים עשית עבורי עד היום וכמה את עושה בכל רגע. אז קמתי הבוקר לכתוב לך תודה.

קמתי הבוקר לומר לך תודה. להביט כמו לייזר בדברים הטובים של החיים שלנו- הרי ממילא יגיע רגע היום של עצבים, שבו נאבד את 'שיווי המשקל' של הרוגע מצעקת ילדה, זעקת ילד, מריבה קטנטנה על חרוזי גיהוץ 'בחנות' על שרפרף בפינת הסלון. היא בת 6 ורק מבקשת לגעת בצעצועים שבן ה-9 פרס על השרפרף. הוא מרחיק אותה ואומר שזו "החנות שלי שלא תיגע", היא צורחת במלוא העוצמה של הגרון שלה וזה כואב בעור התוף. הוא לוקח אותה על ידיו ומרחיק אותה במעשה מאד לא אלים לכיווני כדי שאחזיק אותה. היא צורחת יותר חזק.

אם הייתי צריך לדמיין גן עדן, הייתי רואה בו חנות חרוזי גיהוץ על שרפרף. אבל ברגע ההוא רק כעס אחז בי על איך שהוא אוחז בה והיא רק רוצה לאחוז בחרוזי הגיהוץ וצורחת. רק רוצה לגעת. ושנינו, אני ואת, מנסים לאחוז בשקט של זוג הורים עם ילדים קטנים, אבל המיתר הבלתי נראה שבתוכי - פוקע.

גן עדן וגיהנום נמצאים שניהם על אותו שרפרף ועליו חרוזי גיהוץ. זאת רק שאלה איפה התודעה שלנו. הבוקר התעוררתי לכתוב לך שאת עשר. את מאה. את עושה הכי טוב שאי פעם יכולתי לבקש, את אוהבת ויש לך הורים חמודים וכל מה שנותר לי זה רק להתפלל להמשיך לכתוב לך - לפני שמתקלקלות לי המחשבות של הבוקר.