עץ הליצ'י
בילדותי נטענו עץ ברוש כשהייתי בכיתה א' בבית-הספר היסודי 'בן גוריון'. הוא היה שתיל בגובה של מטר ותוך כמה שנים גבה לגובה ביה"ס עצמו. בראייה לאחור הבנתי את עוצמתו של העץ ונטיעתו באדמה. עקבתי אחר השינויים שמתרחשים בו גם לאחר בגרתי ועזבתי את ביה"ס. העץ היה הרבה מאד שנים גבוה ויציב במקומו.
כיום אני חי בבניין ואין לי גינה. ובגלל שאני מאד אוהב עצים יש לי רעיון שרץ כבר שנים של נטיעת עצים בגינות של חברים. הרעיון שלי הוא שאני קונה עץ צעיר, שותל אותו בגינה של חבר שגר במושב או בשטח חקלאי מחוץ לעיר ושם העץ יכול להתפתח. ברעיון שלי, עם בואם של הפירות, נעשה יחד קטיף כל שנה בעונה וכך נשמור על חברות, המשכיות וצמיחה.
הרעיון שלי כמעט תפס. היה חבר שאפילו רצה ואמר "חבל שתשקיע כסף בגינה הזאת כי אנחנו נעבור מפה תוך שנה שנתיים". בינתיים עברו 5 שנים והוא לא עבר. כששאל אותי מה יקרה עם העצים אם יעבור דירה אמרתי לו – "זה יישאר לבאים אחריך כמו שהעצים שכאן היום נשתלו עבור אחרים ומשמשים אותך". יום אחד לפני שנה הייתי ב'משתלת גצלר' בבני ציון. משתלה יפה עובדים יפים ויש קפה בחינם. מלא צמחים ועצים צעירים למכירה. התפתיתי מאד, וכך, בנוסף לשתילי ירקות ועשבי תיבול קניתי גם עץ ליצ'י צעיר.
עוד לא היה לי מקום עבורו. אבל החלטתי שאני אגדל אותו קצת, כמו גור כלבים ואחפש לו בית. הקטע היה להתחיל בצעד מעשי. אחרי כמה ימים שהוא היה בבית ובחנתי אותו עם הילדים - כמעט שתלתי אותו באדנית במרפסת. ברור היה לנו שהוא גדול מידי לאדנית ולא יצאו ממנו פירות במרפסת. עץ צריך מרחב, אדמה ואור. העץ עלה לי 350 ₪ אולי 400. כנראה הרגשתי שאני בסדר כלכלית כשקניתי אותו ולא רציתי שהוא ימות. החלטתי לטעת אותו בשטח ציבורי.
קולות פנימיים קראו לי לשקול זאת שנית. "לא תצליח לקטוף את הפירות" אמרו קולותיי. העץ יגרום לך רק צער אמרו, אתה תשתול ומישהו יקטוף, אתה תשקיע מישהו אחר יהנה, סתם תעשה מאמץ לטפח והסטודנטים השיכורים של המעונות (לקטים מקצועיים אמרו הקולות) – יאכלו ליצ'י בהנאה. אתה תראה קליפות על הרצפה.
והמחיר, מה פתאום שאני אשקיע 350 ₪ או 400 בערוגה בגינה הקהילתית. לא נהוג לשתול עץ ליצ'י בערוגה קהילתית – הוא יקר מידי זה לא הגיוני אמרו הקולות. בגינות קהילתיות יש קטע כזה שכולם חכמים ויודעים מה גינה צריכה ולא צריכה – כאילו היא הייתה שלהם. וכולם מייצרים קולות, ואלה הופכים להיות קולות פנימיים. אבל אני, יש לי חוש לדבר עם הקולות של עצמי כדי שאנצח אותם אם הם מגזימים. לקולות פוטנציאל לעזור אבל גם לפגוע ועץ הליצ'י היה צריך אדמה, שמש ומים. הוא היה חייב אדמה לחיות בה ועם הקולות אני הייתי צריך להסתדר.
אמרתי לקולות – "אני אשתול ונראה". אולי הוא לא ייקלט, אולי אין מספיק שמש, אולי יהיה שם תקופה כמו בפגיה ואז נעביר אותו הלאה כשנצטרך – "תהיו אופטימיים קולות". בימים הראשונים כשבאתי לבקר אותו אחרי ששתלתי אותו הייתי מכין את עצמי לאפשרות שמישהו גנב אותו בלילה, העביר אותו לגינה שלו עם מעדר. זה לא קרה. חששתי שההשקיה לא תהיה מספקת ושאין מספיק שמש. לאורך כמעט שנה לא ראיתי עלים צעירים של קליטה.
בחורף גידלתי ליד העץ 3 כרוביות וברוקולי. ובכל פעם שהברוקולי והכרוביות היו כמעט מוכנים לקטיף... מישהו אחר קטף אותם. את 'כרוב האלמוגים' הספקתי לקטוף מוקדם ואכלתי אותו עם הילדים, 1 מתוך 4 שתילים הצלחתי לקטוף בזמן – במרחב ציבורי זה גם משהו. לפעמים אני חושב שהעץ הזה מביא יותר כאב משמחה, תלוי באיזה יום אני.
בימים האחרונים של אוגוסט שמתי לב שעץ הליצ'י הצעיר הצמיח עלים ירוקים בהירים, כאלה שצמחו על ענפים צעירים בעצמם שהעפילו גבוה יותר מהגובה של השנה שעברה. עשרות עלים, אולי מאות. השנה הראשונה של עץ מאד קריטית כי אם יש קשיי קליטה ותנאים ירודים – מתגבר הסיכוי למוות.
והקולות עדיין לא רגועים – מה יהיה שיופיעו הפירות הם צועקים, ומה יהיה אם מישהו יטען שהעץ שלו שואלים, ממש יטען שהערוגה שלו והפירות גם. וכמו בתרגולים הרוחניים שלי אני צריך לעבור הלאה ולזכור שהוא רק עץ והם רק קולות. העץ הוא לא שלי, לא היה שלי, לא יהיה שלי והאמת שגם הקולות הם לא שלי ולא צריכים להיות שלי.
אני אלוף-העולם בליקוט סברס שלא הצמחתי, ענבים מגפן שלא שתלתי, לימון מגינה ציבורית ונענע בערוגה קהילתית. אני חי בעולם שבו אני מנסה להסיר תחושת בעלות לצמחים, בתים, אנשים, פירות או אדמה. הכול לא שייך לי. אך עם זאת אני עושה מאמץ להיות שייך להם... לאדמה, לעצים, לפירות, ולאנשים. מי שמרגיש שייך יכול להיות חלק במעשה ולא לדרוש בעלות.
העצב שאני עלול לגרום לעצמי במחשבות אדיר. השמחה שאני יכול לגרום לעצמי במעשים גם כן. הפער הבלתי נסבל בין כמות המחשבות לכמות המעשים – רק הולך ומחריף לפעמים ולפעמים נסגר לגמרי. ומה יהיה עם עץ הליצ'י שאני חושב שהוא שלי?! ששווה 350 ₪ אולי 400 כבר לפני שנה. המנייה שלו עולה ואין לדעת מי יאכל ממנו פירות. אבל בינתיים הוא סבלני, גדל לאט, לא מאשש טרדות ולא מוריד טרדות. הוא עץ.
ליצ'י הוא שריד מגן עדן