פרדוקס המאמץ

אנחנו מתאמצים מאד לשמח את הילד שלנו ולפעמים מאמץ גדול מוליד אכזבה גדולה. עשינו מאמץ להתקרב והרגשנו ריחוק... רצינו ערב רגוע ויצא לנו ערב מלא כעס ומרמור. האם יש בזה היגיון? כן.

מאמצים גדולים יכולים להוביל לתוצאות מעולות אך עלולים להוביל לתחושת כישלון ואכזבה. המאמץ שלנו מגביר מאד ציפייה בכל תחומי החיים ובמיוחד בהורות. הכאב שמאמצינו היו לשווא ולא זיכו אותנו בהערכה ובחוויה טובה היא עצמה מקור לדכדוך נוסף. "בפעם הבאה אני לא אתאמץ עבורך!"

כשזה נוגע למילוי סיפוקם של הילדים שלנו אנחנו משתדלים ומתאמצים להכיר את ההעדפות והרצונות שלהם. אך באופן פרדוקסלי - ככל שאנחנו מתאמצים יותר - התוצאה הרבה יותר כואבת כאשר איננו מצליחים או לא נוגעים ברף הגבוה שהצבנו לעצמנו. אם כך, מה המנגנון הפסיכולוגי של המאמץ והדרך לסיפוק?

למציאות יש נטייה להיות חזקה ויציבה הרבה יותר מהתוכניות שלנו ולציפיות לאופן בו דברים יקרו. הציפייה לאירוע חיובי בהמשך למאמץ (למשל קניית גלידה לילדים) נוטעת בנו תקווה, שמחה והשתוקקות לתגובה של שמחה. אי-עמידה בציפייה האישית שלנו הוא המתכון לאכזבה שאליה מצטרפים תסכול וכעס. סבל שנכרך בסבל סביב המעורבים (הילדים) שלא 'התאימו' לתוכניות שלנו להיות מרוצים. "שום דבר לא מספק אותך!"

ילדים צריכים אהבה ודאגה לצרכיהם אך הם לא צריכים לענות על הציפייה שלנו. הם מאושרים ורגועים ברגעים מסוימים וזה לא תמיד איתנו או לצידנו. טוב שנזכור שגם אנחנו עצמנו לא תמיד מאושרים ורגועים ברגעים שבהם אנחנו יחד איתם. איזון בין צורך לסיפוקו מתבטא בלא פחות ולא יותר אך קשה מאד לדייק את עצמנו כל הזמן ולדעת היכן להוריד והיכן להוסיף אהבה, מתוקים, גבולות, קניות, בקשות וכו'. זה נכון בוודאי בעולם של שפע ומלאי בלתי נגמר של אפשרויות שבו האיזון מאד לא טריוויאלי.

דרך ראשונה להתמודדות עם פרדוקס המאמץ הוא ניסיון לדייק. זה אפשרי אך דורש מאמץ גבוה וניסיון מתמשך. דיוק דורש פוקוס, חשיבה, ניסיון, למידה ויישום. זה אפשרי אך מעייף מאד. למשל להחזיק בבית במזווה רק כמות מתאימה של מתוקים או גלידה במקפיא. בצורה שלא תגרום לילד להביט בשלל ממתקים ולהגיד "אין לי מה לאכול". הפרדוקס קיים בעצם המשפט. "אתה לא מרוצה משום דבר!"

דרך שנייה להפחתת פרדוקס המאמץ היא פשוטה יותר וכרוכה בהפחתת ציפיות ובהשתנות שלנו ההורים.

אנחנו כבר מבינים שמבחר גדול עשוי לגרום בלבול שיתבטא בתסכול (אצלנו זה 10 דקות מול מקרר גלידות במכולת שבסופן הילדה בוחרת גלידה ודקה אחרי שהתחילה לאכול היא בוכה שהוא רוצה אחרת). יכול להיות שמבלי לשים לב אנחנו גורמים לבלבול ואכזבה אך אנחנו לא מצליחים להבין על מי נופלת האחריות ואיך לעזאזל מונעים את זה מלקרות שוב.

הורה קשוב יעריך מתוך היכרות יומיומית עם ילדו מה הצורך הבריא של ילדו. ישים לב בעצמו מתי הגזים ומתי החסיר, ובעיקר האם החזיק ציפייה גדולה מידי. כדי שניסיונותינו כהורים יצליחו אנו צריכים לנסות שוב ושוב וללמוד מה עובד. הניסיון יעזור לנו להתמודד עם הכשלים אך חשוב שנישא באחריות לתוצאות באשר הן. כמובילים, אחראיים ובעלי המשאבים - הכוח הוא אצלנו. המחשבה שהבעיה נמצאת אצל הילד היא טעות קרדינאלית. הטרגדיה היא שאנחנו חוזרים וטועים אך עלולים להמשיך ולהאשים (בלב או כלפי חוץ) את הילדים באכזבות שלנו.

ילדים נוטים לתת פידבק מאד חזק ומהיר לאי-דיוקים ולציפיות גבוהות מידי. כהורים אנו מגיבים בתסכול לנוכחות ילד "שלא מרוצה אף פעם". זה מכאיב אך זו אינה גזירת גורל. למידה מתמשכת של מאפייני ילד וצרכיו הנוכחיים תלמד אותנו לדייק יותר אך לא פחות חשוב יהיה להנמיך ציפיות אישיות, להסתפק במה שיש ברגעים שקטים שאין בהם מאמצים בלתי-נגמרים ולדייק את עצמנו מפעם לפעם. כך נהיה הורים שמרוצים בעצמם מידי פעם ❤️